<h1>השלמה — שבת</h1>
<h2>דף כה.</h2>
[שבת ע"ה ע"א] וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר ר' יוחנן שפצעו מת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח צבעיה. שמעינן מהא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אפילו ר' יהודה מודה דפטור. וטעמא דמלתא משום דמקלקל הוא. פסיק רישיה דניחא ליה כגון התולש עולשין בארעא דידיה וכגון ממעט ענבי הדס ולית ליה הושענא אחריתי אפילו ר' שמעון מודה דחייב, ומשום הכי אצטריך בשר אע"פ שיש בו בהרת יקוץ כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה. ומדאצטריך קרא למשרי אלמא בפסיק רישיה דעלמא כי האי גונא דניחא ליה איכא איסורא דאורייתא לר' שמעון, וכיון דאיכא איסורא דאורייתא מחייב. ויש פסיק רישיה שהוא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, דלר' יהודה מחייב ולר' שמעון פטור והוא פסיק רישיה דלא אכפת ליה בעשיית המלאכה, כגון התולש עולשין בארעא דלאו דידיה בפרק הבונה והמלקט ענבי הדס ביום טוב היכא דאית ליה הושענא אחריתי. ומנא תימרא דפסיק רישיה דלא אכפת ליה פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון, דגרסינן בפרק לולב הגזול אין ממעטין אותן ביום טוב משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין, והא קא מתקן מנא, כגון שלקטן לאכילה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון דאית ליה הושענא אחריתי. מדקאמר סבר לה כאבוה אלמא לר' יהודה מחייב דהוה ליה שאין מתכוין כמתכוין, וכשם שמתכוין חייב כך שאין מתכוין, אבל לר' שמעון פטור אע"ג דפסיק רישיה הוא כיון (שצריך) [שאינו צריך] לאותו תקון. איכא למימר דאיכא איסורא דרבנן אפילו לר' שמעון כיון דפסיק רישיה הוא אע"ג דלא קא מכוין. והתם דקתני ממעטין לכתחילה משום מצוה הוא דשרינן ליה לכתחילה. ואע"ג דלא שרינן ליה למימר לגוי זיל אחים לי גבי מילה אע"ג דאיכא מצוה. שאני התם דאיכא למגזר משום [דאתי] איהו גופיה להחם אבל הכא מאי גזירה איכא, אע"ג דאיכא למגזר לאכילה אטו שלא לאכילה, כיון דאית ליה הושענא אחריתי לא גזרינן. והרב דודי ר' אשר ז"ל תירץ דשאני הכא מתוך שלא התרת לו אלא על ידי אכילה זכור הוא. והא דתניא בפרק הבונה התולש עולשין וכו' דמוקמינן לה בארעא דלאו דידיה ר' שמעון היא ולא ר' יהודה דדמי' [ל]דאית ליה הושענא אחריתי דמוקמי' לר' שמעון. והא דאמרינן גבי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירש רבינו שלמה ז"ל משום סחיטה, וההיא ודאי לא אכפת ליה בסחיטה ואסרינן ליה משום פסיק רישיה אפילו לר' שמעון, [יש לומר] דמדרבנן הוא דאסרינן לה ולא מדאורייתא. ורבינו יעקב ז"ל פירש מסוביתא דנזייתא לא משום סחיטה אסרינן ליה אלא משום דשווייה דופן (לקמיה) [לקרוייה] דהוה ליה בונה וניחא ליה בהדוקיה ואיכא נמי איסורא דאורייתא. נמצאת אתה אומר שלשה דינין יש בפסיק רישיה. היכא דניחא ליה בההיא מלאכה דכולי עלמא חייב. היכא דלא ניחא ליה בההיא מלאכה דכולי עלמא פטור אבל אסור, דמקלקל הוא. היכא דלא אכפת ליה מחלוקת לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור. ויש פסיק רישיה אחר שהוא מותר לכתחלה אליבא דר' שמעון, והוא פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן כגון צירוף וכיוצא, כמו שכתבתי בפרק כירה. זה כתבתי מנימוקי הרב דודי ר' אשר ז"ל.
[שבת קמ"ה ע"א] אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. וכן הלכתא. והא דאמר רב האי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקי ביומא טבא [כתובות ו' ע"א] משום דהוי פסיק רישיה, אינו אסור משום סחיטה דהיא תולדה דדש, שהרי מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שהמשקים שבתוכם מעצמן הם יוצאין, וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן לא אמרינן בכי הא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה, לפום מאי דפרישנא בפרק כירה גבי צירוף. אלא תרי [גווני] מפרק כמו שכתב רבינו יעקב, זיתים וענבים משום דש, ובגדי צמר ופשתן משום מלבן. ומסובייתא דנזייתא איכא לפרושי משום מלבן, ורבינו יעקב פירשה משום בונה, כאבן שבקירויה דשויה דופן (להכינה) [לקירויה], וכתב עוד דביין ליכא למגזר משום סחיטה.
[שבת ע"ד ע"ב] הא דאמר ריש לקיש התולש את הכנף חייב משום גוזז. משמע בירושלמי אפילו לאחר מיתת העוף משום גוזז איכא, דגרסינן התם בהאי פרקא התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור, ר' ירמיה בעי מחלפיה שטתיה דריש לקיש דאתפלגון התולש כנף מן העוף הקוטמה והמורטה חייב שלש, אמר ר' יוסי בר בון לא פלוגין התולשה חייב משום גוזז המורטה חייב משום [מוחק] והקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמיה עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז, תדע לך שהוא [כן] דתני תלש מן המתה חייב תלישתה היא (מקום) גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז. והרב ר' משה ז"ל כתב גם כן בפרק תשיעי שהגוזז את הצמר או את השער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב.
<h2>דף לו.</h2>
[שבת קמ"ה ע"ב] והלכתא עד מפי עד כשר לבכור. דוקא לבכור בהמה לומר שמום זה נפל בו מאליו ולא בגרמתו, אבל בבכור אדם שני עדים בעינן, כדאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב] מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות בכור.
